Between Paris and Brooklyn: Finding Home Again

It’s been a few days since we returned from Paris. These days, after the jet lag, the dizziness, the strange awakenings between night and day are days when time seems to reset.

The soul searches for balance, and slowly, that feeling of grounding, of arriving home, begins to take shape. It happens gradually, through mornings that are too late or too early, through endless nights, through quiet walks in the streets of Brooklyn.

At first, the transition is hard: from the history and majestic architecture of Paris to the dirty streets covered in graffiti. And yet, here, the neighborhood holds its own warmth and magic. Yesterday, walking with Assaf while he played basketball, I noticed fathers and children, a tree beginning to let go of its leaves, and a breeze that carried both the end of summer and the beginning of fall. In the edges of the light, I could feel the shift in summer fading, autumn almost here.

An hour later, with hip hop music coming from a distant house and a cyclist rushing past, Assaf and I sat on a bench, sipping shakes, listening to the hum of the neighborhood.

And then I understood: No matter how ugly, dirty, or covered in graffiti it might be, there is something in Brooklyn that always brings me back to myself. To home. To a sense of being held among people, a place where everyone can share a story, whether similar or different, without anyone looking down at you. Accents don’t matter, colors don’t matter. We are all here together, bound in some kind of shared destiny. That, perhaps, is the deepest essence of home.

בין פריז לברוקלין: למצוא מחדש את הבית

חחלפו מספר ימים מאז שחזרנו מפריז. הימים שאחרי… של ג’ט לג, סחרחורת, עייפות, יקיצות מוזרות בין לילה ליום, הם ימים שבהם הזמן מתאפס. הנפש מחפשת איזון, והתחושה הזאת של התקרקעות, של הגעה הביתה, מתחילה להתקיים. 

לאט לאט. 

דרך בקרים מאוחרים מדי או מוקדמים מדי, 

דרך לילות שנמשכים בלי סוף, 

דרך הליכות שקטות ברחובות ברוקלין.

בימים הראשונים המעבר תמיד מורכב… מההיסטוריה והארכיטקטורה המפוארת של פריז אל הרחובות המלוכלכים, המכוסים גרפיטי, אבל עם הקסם והחום הייחודיים של השכונה. 

אתמול, כשהלכתי עם אסף לשחק כדורסל, ראיתי ילדים ואבות, עץ שכבר התחיל להשיר עלים, הרגשתי משב רוח של סוף הקיץ ותחילת הסתיו. 

בקצוות של העור הרגשתי ממש איך הקיץ אוזל, והסתיו כבר עומד להגיע.

מאיזשהו בית רחוק נשמעה מוזיקת היפ־הופ, רוכב אופניים חלף במהירות, ואחר כך, שעה מאוחר יותר, אסף ואני ישבנו על ספסל, שתינו שייק והקשבנו לרעשים של השכונה. וברגע הזה הבנתי שלא משנה כמה מכוער, מלוכלך או מצויר בגרפיטי המקום הזה יהיה, יש בברוקלין משהו שתמיד מחזיר אותי לעצמי. הביתה. אל תוך חיבוק של אנשים, מקום שבו כל אחד יכול לשתף סיפור, דומה או שונה,  ואף אחד לא יביט עליך מגבוה. לא משנה המבטא, לא משנה הצבע. כולנו פה ביחד, בתוך איזו שותפות גורל. וזו, אולי, המהות הפשוטה והעמוקה ביותר של בית.