On the Quiet I’m Learning to Breathe

There are moments in my life when all I’m longing for is quiet.

Not the kind that comes from the outside, but the one that slowly opens from within,  somewhere between the heart and the breath, between the body and old memories, between fear and tenderness.

I think a lot about this shift:

How the body and mind move from vigilance, that place where the muscles tighten and the senses scan for danger, into presence.

Into a moment where it’s allowed to simply be.

Quiet isn’t always soft.

Sometimes it arrives after a storm.

Sometimes it is the storm, inviting me to sit with it until it passes.

And sometimes it’s just a small clearing, a breath, a pause, where the weight melts for a moment.

My life, like so many others’, is full: work, motherhood, relationships, body, emotions, pressure, and so much more. I’m learning to find quiet not outside of these things, but inside them.

Not for hours or even minutes, sometimes just for a breath, for a flicker of presence.

When I ask myself what quiet looks like, the answer changes every day.

What color is it? What texture?

When I paint, I look for it between the lines, in the space between two colors, in the air between layers of memory.

When I work with people, I look for it with them: in their hands, in their breath, in the moment the body lets go.

There is something in the hands that existed long before language, a place untouched by judgment. That’s where quiet begins.

Do I succeed in this practice? Not always.

Sometimes the storm is too strong. Sometimes the noise wins.

But then there are moments, moments of grace, where everything softens into a single, clear breath.

And that one moment feels like a whole world.

Maybe that’s all I’m trying to do in this life: To gather one small moment and then another. Not to build the perfect quiet, but to stitch it together from tiny fragments of humanity, creativity, breath, and the deep knowing that no matter what happens, there is always a place, inside, where I can rest and simply be.

על השקט שאני לומדת לנשום

יש רגעים בחיי שבהם כל מה שאני מבקשת הוא שקט.

לא השקט שמגיע מבחוץ, אלא זה שנפתח מבפנים בין הלב לנשימה, בין הגוף לזיכרונות, בין שתי פעימות של פחד ותקווה.

אני חושבת הרבה על המעבר הזה: איך הגוף והנפש זזים לאט מהדריכות, המקום שבו השרירים מתכווצים והחושים מחפשים סכנה, אל נוכחות. אל רגע שבו מותר לי להיות.

השקט הזה לא תמיד פשוט. לפעמים הוא מגיע דווקא אחרי סערה. לפעמים הוא הדלת שמכניסה את הסערה פנימה, ולפעמים הוא פשוט מרחב קטן שבו מותר לי להניח את הראש, את הדאגה, את המתח, ולתת להם להימס.

אני חיה חיים מלאים של עבודה, הורות, זוגיות, לחצים של גוף ונפש, כמו כולם. ואני לומדת למצוא שקט בתוך החיים האלו, לא מחוץ להם.

לרגעים קטנים. לא לנצח. לנשימה אחת. להבזק של נוכחות.

בכל פעם שאני שואלת את עצמי מהו שקט, אני מקבלת תשובה אחרת.

מה הצבע שלו? מה המרקם?

כשאני מציירת, אני מחפשת אותו בין הקווים. בפער שבין שני צבעים. באוויר שבין שתי שכבות זיכרון.

כשאני עובדת עם אנשים, אני מנסה למצוא אותו יחד איתם: במגע של הידיים, בתנועה קטנה של הכתפיים, בנשימה שמתרככת. יש משהו בידיים שקיים לפני מילים. משהו שחומק משיפוט. שם מתחיל השקט.

האם אני מצליחה במסע הזה? לא תמיד.

לפעמים הסערה חזקה מדי. לפעמים הרעש משתלט.

אבל יש רגעים, רגעי חסד,  שבהם הכול מתכנס לרגע אחד של בהירות ונוכחות, ורגע כזה הוא עולם שלם.

ואולי זה מה שאני מנסה לעשות בחיים האלה:

לאסוף רגע אחד ועוד אחד. לא לבנות שקט מושלם, אלא לתפור אותו מרגעים קטנים של אנושיות, יצירה, נשימה, וידיעה פנימית שלא משנה מה קורה, עדיין יש מקום שבו אפשר להניח את הראש ולהיות.