The Layers I Learn to Carry

Every year, winter arrives in New York all at once.

Not with hesitation or grace, but like a heavy curtain dropping from the sky, closing in on the street, freezing the breath.

The cold here doesn’t fall from the air; it rises from the ground, seeps through shoes, and blurs the sense of time and place.

When I was growing up in Israel, the cold was different. It never pierced, it caressed. It came in gentle ripples, through showers of rain and winds that carried the scent of the sea. The smell of wet earth, of freshly cut grass, of the old kerosene heater, then gas, then electric. Even the floors changed from the chill of tiles to the warmth of wood. Thick socks. A soft scarf.

All these years, I’ve been learning the space between myself and the cold. The way it leaves traces on my skin. How to fit the hat over my glasses, how many layers are enough without losing freedom of movement, how to slowly peel myself out of the coat and back into me.

Tall boots. Gloves. The eternal question "will sneakers do?".

And as I walk through the streets, I always feel the here and the there. The child who searched for the sun and stars, and the woman who wraps herself against a cold she wasn't born into.

Every day, I learn it again. The cold, myself within it, and the light that still manages to glow beneath all the layers.

And I keep walking, step by step, wrapped in layers of longing and understanding of passing time, of distance between days, between continents. Of the fragile ability to move between imagination and reality, between the cold outside and the warmth I’m still learning to carry within.

השכבות שאני לומדת לשאת

כל שנה, כשהחורף מגיע לניו יורק, הוא נוחת עליי בבת אחת. לא בהיסוס, לא ברמיזה אלא כמו מסך כבד שיורד מהשמיים, סוגר את הרחוב, מקפיא את הנשימה. הקור כאן לא בא מן האוויר אלא מן האדמה. הוא מטפס מלמטה, נכנס דרך הנעליים, מטשטש את התחושה של זמן ומקום.

כשגדלתי בישראל, הקור היה אחר. הוא לא חדר הוא ליטף. הגיע באדוות קטנות דרך ממטרים של גשם, רוחות שבאו מן הים, הריח החריף של אדמה רטובה, של דשא קצוץ, של תנור נפט ישן. אחר כך גז, אחר כך חשמל. אפילו הרצפה השתנתה פעם קרירות של מרצפות, היום חמימות של עץ. גרביים עבות, צעיף רך.

כל השנים אני לומדת את מרווח הקור את הדרך שבה הוא משאיר עקבות על העור שלי. איך מסדרים את הכובע עם המשקפיים, כמה שכבות מספיקות כדי לא לאבד תנועה, איך מתקלפים לאט מתוך המעיל אל תוך עצמי. נעליים גבוהות, כפפות, ואותה השאלה הנצחית האם סניקרס יספיקו היום.

וכשאני הולכת ברחובות, אני תמיד מרגישה את הכאן ואת השם. את הילדה שחיפשה את השמש ואת הכוכבים, מול האישה שמנסה להתעטף, להתגונן, וללמוד לחיות בתוך קור שלא גדלתי לתוכו.

כל יום אני לומדת אותו מחדש את הקור, את עצמי בתוכו, ואת האור שעדיין מצליח להידלק מתחת לכל השכבות.