What time holds

Lately I’ve been thinking a lot about time

maybe it’s because I turned fifty this year

maybe it’s because this summer marks half my life living in New York

or maybe it’s just the way life moves

quietly but relentlessly forward

I find myself walking through lines of time

moments measured in waiting

waiting for the hostages to come home

waiting to feel summer fully on my skin

waiting for the next chapter

I feel time in my body

how it tires more quickly

how it surprises me with new strength

I feel it in the memories that rise as the seasons shift

memories from here, rooted in this city I now call home

and memories from there

the place I grew up

where summers were both violent and comforting

where heat and sun wrapped themselves around me like a story I didn’t yet know how to tell

Only here did I learn what it means to move through seasons

the first outing in a t-shirt

the way warm wind kisses your shoulders

the smell of soil, of trees, of grass stretching into the promise of summer

I count the days

how many are left before the kids go to camp

before we travel to Paris

before high school begins for Assaf

before college for Uri and Itay

how many years since my grandmother passed

how many more years until I stop counting

I feel so rooted in time

and yet always reaching

taking it step by step

trying to stay present

and still

I’m afraid

afraid of not being able to hold it all

of letting it slip through my fingers before I’ve fully felt it

But maybe that’s what summer teaches us

to hold what we can

to savor the sunlight

the slowness

the tiny details that make the days shimmer

to gather memories like wildflowers

not to keep them perfectly

but to let them live with us

a little while longer

מה שהזמן מחזיק

בחודשים האחרונים אני חושבת הרבה על זמן

אולי זה בגלל שמלאו לי חמישים השנה

אולי בגלל שזה הקיץ שבו אני חוגגת חצי חיים בניו יורק

ואולי זה פשוט קצב החיים

שקט, אבל בלתי פוסק

אני מרגישה שאני הולכת בתוך קווים של זמן

רגעים שנמדדים בהמתנה

מתי יחזרו החטופים

מתי ארגיש את הקיץ באמת על העור שלי

מתי יגיע הפרק הבא

אני מרגישה את הזמן בגוף שלי

איך הוא מתעייף יותר מהר

ואיך הוא גם מפתיע אותי בכוחות חדשים

אני מרגישה את הזמן בזכרונות שעולים עם חילופי העונות

זכרונות מכאן

מהעיר הזו שהפכה להיות בית

וזכרונות משם

מהמקום שבו גדלתי

שם הקיץ היה גם קשה וגם מנחם

והשמש והחום עטפו אותי כמו סיפור שעדיין לא ידעתי איך לספר

רק כאן למדתי מה זה לעבור עונות

היציאה הראשונה לרחוב עם חולצה קצרה

איך הרוח החמה נוגעת בכתפיים

הריח של האדמה, העצים, הדשא

כשהקיץ מתקרב

אני סופרת ימים

כמה נשארו עד שהילדים יוצאים למחנה

כמה עד הנסיעה לפריז

כמה עד שאסף מתחיל תיכון

וכמה עד שהבנים עוזבים לקולג’

כמה שנים עברו מאז שבבי איננה

וכמה עוד יעברו עד שאפסיק לספור

אני מרגישה כל כך נטועה בזמן

ובאותו זמן כל הזמן מנסה להגיע אליו

צעד אחר צעד

מנסה להיות נוכחת

ועדיין

אני פוחדת

שלא אצליח להחזיק את כל זה

שזה יחלוף לי בין האצבעות לפני שאספיק להרגיש

אבל אולי זה מה שהקיץ מלמד

להחזיק את מה שאפשר

לטעום את השמש

את האיטיות

את הפרטים הקטנים שהופכים את הימים למנצנצים

לאסוף זיכרונות כמו פרחים בשדה

לא כדי לשמר אותם בשלמותם

אלא כדי שהם יחיו איתנו

עוד קצת