My mother was always busy. She was a mother to four children, a full-time nurse, the wife of a man who came back from war—injured, broken inside. She carried so much. She was always there, yet not there.
Still, she always found ways to make our world beautiful. She cooked the best meals, cut flowers from the yard, and placed them in small vases throughout the house. Handmade tablecloths, scarves, old bags, and curtains filled our home—woven, sewn, and stitched by her hands.
I remember the hum of her old sewing machine, the dresses she made, the warmth of her laughter.
She knew how to make the simplest things feel extraordinary. She could cut apples better than anyone, prepare the freshest salads, and bake cakes that filled the house with the best smell. Breakfast with her felt glamorous—radishes soaking in water, vegetables arranged on pretty plates, and chives snipped into delicate little flowers on top.
I always craved more time with her.
As a child, I would sneak into the car at night, hiding in the back seat so my father wouldn’t see me. He would drive to pick her up from her night shifts, and I would surprise him halfway there—just to steal a few extra moments with her. I followed her to work, sitting in her hospital’s quiet corners, helping organize desks, arranging medications, and preparing meals for the nurses.
Even when things were tough between us, I always missed her.
One of the deepest aches of my life is living so far from my mother now. Though we talk every day, the distance stretches between us, leaving an emptiness that words cannot fill.
There are things that only time and distance can teach you. Only through the silence of miles and years do we begin to understand. I see now how much of my mother is in me, and how much of me is shaped by all the things she couldn’t have.
Sometimes, I wish I could go back and be her friend in the years she struggled the most. I would sit beside her, hold her hand, and tell her: “Life will be good again. It will get easier. You will be okay.”
Even now, as the years pass, I find myself holding onto the smallest details of her—the way she chopped vegetables, the scent of her scarves, the quiet strength in her hands.
I carry her in the way I set the table, in the stories I tell my children, and in the love I pour into my art.
No matter how many miles stretch between us, she is always with me. Still, I long for more—more mornings at the kitchen table, more laughter over tea, more time to sit beside her without words, just being.
And so, I hold onto gratitude—for every call, every memory, every moment that we still have. And I send a quiet wish into the world: for more time, more closeness, more love to fill the spaces between us.
With love, always.
חוטי הזמן, חוטי האהבה
אמא שלי תמיד הייתה עסוקה. היא הייתה אמא לארבעה ילדים, אחות במשרה מלאה, אשתו של גבר שחזר מהמלחמה – פצוע, שבור מבפנים. היא נשאה כל כך הרבה. היא תמיד הייתה שם, ובו זמנית, לא באמת הייתה.
ובכל זאת, היא תמיד מצאה דרך להפוך את העולם שלנו ליפה. היא בישלה את הארוחות הכי טובות, קטפה פרחים מהגינה וסידרה אותם באגרטלים קטנים ברחבי הבית. מפת שולחן סרוגה, צעיפים, תיקים ישנים, וילונות – כל אלו מילאו את הבית, מעשה ידיה. אני זוכרת את רעש מכונת התפירה הישנה שלה, את השמלות שתפרה, את הצחוק שלה שהיה מחמם את החדר.
היא ידעה איך להפוך את הדברים הפשוטים למשהו מיוחד. היא קילפה תפוחים טוב יותר מכל אחד אחר, חתכה את הסלטים הכי קטנים וטריים, ואפתה עוגות שמילאו את הבית בריח מתוק ומנחם. כשאמא שלי הכינה לנו ארוחת בוקר, היא גרמה להרגיש כמו סעודה חגיגית – צנוניות מושרות במים, ירקות מסודרים יפה על צלחות, עירית קצוצה כמו פרחים קטנים מלמעלה.
תמיד השתוקקתי לעוד זמן איתה.
כשהייתי ילדה, הייתי מתגנבת לרכב בלילה, מתחבאת במושב האחורי כדי שאבא שלי לא יראה אותי. הוא היה מסיע אותה חזרה מהמשמרות הליליות שלה, ואני הייתי מפתיעה אותו באמצע הדרך – רק כדי לגנוב עוד כמה רגעים איתה. הייתי מצטרפת אליה לבית החולים, יושבת בפינות השקטות, עוזרת לה ולחברותיה לסדר שולחנות, לארגן תרופות, להכין להן ארוחת ערב.
גם כשהיו תקופות קשות בינינו, תמיד התגעגעתי אליה.
אחד הכאבים הגדולים ביותר שלי הוא לחיות כל כך רחוק ממנה. למרות שאנחנו מדברות כל יום, המרחק בינינו משאיר חלל ששום מילים לא יכולות למלא.
יש דברים שרק הזמן והמרחק יכולים ללמד אותך. רק דרך השקט שנמתח על פני קילומטרים ושנים, אפשר להתחיל להבין. אני רואה עכשיו כמה ממנה יש בי, וכמה ממני מורכב מכל הדברים שלא היו לה.
לפעמים, אני רק רוצה לחזור אחורה ולהיות החברה שלה באותן שנים שבהן נאבקה כל כך. לשבת לידה, להחזיק לה את היד ולומר לה: "החיים יהיו טובים שוב. זה יהפוך לקל יותר. את תהיי בסדר."
גם עכשיו, כשהשנים חולפות, אני נאחזת בפרטים הקטנים שלה – איך קצצה ירקות, הריח של הצעיפים שלה, החוזק השקט שבידיים שלה. אני נושאת אותה איתי – בדרך שבה אני עורכת שולחן, בסיפורים שאני מספרת לילדים שלי, באהבה שאני יוצקת אל תוך האומנות שלי.
לא משנה כמה קילומטרים מפרידים בינינו, היא תמיד איתי. ובכל זאת, אני משתוקקת לעוד – עוד בקרים מסביב לשולחן, עוד צחוק על כוס תה, עוד זמן לשבת לידה בלי מילים, פשוט להיות.
וכך, אני מחזיקה חזק את התודה שבלב – על כל שיחה, כל זיכרון, כל רגע שעדיין יש לנו. ואני שולחת משאלה שקטה אל העולם: לעוד זמן, לעוד קרבה, לעוד אהבה שתמלא את הרווחים בינינו.
באהבה, תמיד.
Comments